צרכים בסיסיים
גישת הצרכים הבסיסיים היא אחת הגישות העיקריות למדידת שיעור העוני הקיצוני (אנ') במדינות מתפתחות ברחבי העולם. על פי גישה זו מגדירים קודם את המשאבים המינימליים אשר נחוצים לרווחה הפיזית של האדם לטווח ארוך, בדרך כלל במונחים של מוצרי צריכה. קו העוני מוגדר לאחר מכן כמות ההכנסה אשר אדם חייב להרוויח' על מנת לוודא שהצרכים הבסיסיים יהיו ברי השגה. גישת "הצרכים הבסיסיים" הוצגה לראשונה בשנת 1976 על ידי ועידת התעסוקה העולמית של ארגון העבודה הבינלאומי.
דוגמאות לפריטים אשר נחשבים באופן מסורתי ל"צרכים בסיסיים" כוללים בין היתר מזון (כולל מים), מחסה וביגוד.[1] ברשימות יותר חדשות של צרכים בסיסיים נהוג לכלול גם לא רק מזון, מים, ביגוד ומחסה, אלא גם תברואה, חינוך ושירותי בריאות. סוכנויות שונות משתמשות ברשימות שונות של פריטי "צרכים בסיסיים".
בשיח הממוקד בתחום הפיתוח, מודל הצרכים הבסיסיים מתמקד במדידה של מה שנחשב לרמת העוני הניתנת למיגור. תוכניות פיתוח העוקבות אחר גישת הצרכים הבסיסיים אינן משקיעות בפעילויות התורמות לפריון כלכלי שיסייעו לחברה להיות יותר עצמאיות בעתיד, אלא הן מתמקדות יותר בהבטחה שכל משק בית יצליח להשיג את הצרכים הבסיסיים גם אם משמעות הדבר היא שכתוצאה מכך הדבר לא יסייע לתרום בהווה להשגת צמיחה כלכלית משמעותית. תוכניות אלו מתמקדות יותר בקיום של החברה ולא בהכרח בחלוקה סבירה של הרווחים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- קו העוני
- תאוריית הצרכים של מאסלו
- שכר מחיה, שכר גבוה מספיק כדי לענות על צרכים בסיסיים
- הכנסה בסיסית לכול
- רמת חיים
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Denton, John A. (1990). Society and the official world: a reintroduction to sociology. Dix Hills, N.Y: General Hall. p. 17. ISBN 978-0-930390-94-5.
